רוב חיי וגם בהווה אני שומעת הרבה אנשים מדברים על מה שהם מאמינים בו.
לדוגמא "אני מאמין באהבה", "אני מאמין שבסוף הכל יסתדר", "אני מאמינה שהוא יודע מה הוא עושה", "אני מאמינה שזאת הדרך הנכונה"... האם אמונה מפיחה בנו חיים? האם אמונה תמיד מתגשמת? האם אמונה מקרבת בינינו? מי הוא בעצם אדם ללא אמונה? האם יש חיים, תקווה או עתיד ללא אמונה?
אמונה יוצרת תקווה שמשהו צריך לקרות בעתיד, משהו שלא קורה עכשיו. תקווה גם יוצרת עימה ציפיה שעלולה להביא לאכזבה, ואז האמונה נשברת, ואיתה נשברים האמון והתקווה.
אפילו בהמנון "התקווה" קיימת רק תקווה ואמונה שמתישהו עם ישראל יהיה חופשי בארצו. אך זה לא קרה עד היום. התקווה רק דוחקת את הפנטזיה הזו לעתיד דמיוני שאינו מתגשם.
באמונה יש ספקות. אדם מאמין עדיין מרגיש במעמקי ליבו את ההפך הגמור במה שהוא מאמין בו.
כשאנחנו מאמינים במשהו, יש לנו את הצורך להסביר למה אנו מאמינים בזה, לתת סיבות למה כדאי להאמין בזה.
אמונה מהווה נקודת אחיזה באזור נוחות מסויים. וכשיוצאים מאיזור הנוחות, האמונה כבר הופכת ללא רלוונטית.
אמונה הרבה פעמים סופה להתחלף באמונה חדשה אחרת. היא יוצרת מציאות שבה יש צורך כל הזמן להצתדק, להוכיח ולשמר את האמונה. האמונה אפילו מזמנת מציאות שמתנגדת לאמונה שלנו, כדי שיתעורר הצורך התת-הכרתי להגן על האמונה בכל מחיר (אם האמונה מאוד חזקה), מכיוון שבאמונה יש ספק פנימי, המון אנרגיה מתבזבזת על הדרך בנסיון להוכיח לכל העולם שמה שאנחנו מאמינים בו זה נכון ("אני מאמין ש... למה? כי.. ובגלל.. בזכות, ככה שמעתי, ככה קראתי, אמרו לי...").
אמונה קשורה לרציונל, לשכל ולדפוסי חשיבה שהתחנכנו על פיהם. אמונות מתעסקות בעבר ובעתיד.
באמונה ישנה דואליות, פרשנויות של מציאות ושיפוטיות בין טוב ורע.
קורה הרבה פעמים שאומרים "אני מאמין ש.." ומאמינים שצריך לקרות משהו חיובי בלבד.
באמונה קיימת הדחקה שיש גם סבירות למשהו "שלילי", משמע הוא שאמונה משמשת הרבה פעמים ככלי עזר לבריחה מהמציאות ויצירת פנטזיה.
בידיעה, פשוט יודעים.
בידיעה מדברים ופועלים על סמך התחושות ומה שקורה בהווה. בידיעה יש תחושה מאוד ברורה. אין צורך להוכיח לאף אחד שאתה יודע.
בידיעה יש גבולות ברורים איפה ואיך אנחנו משקיעים את האנרגיה שלנו. אנו יודעים בבירור מתי לעשות קאט בהסברים, כי ידיעה מחוברת לרגש ולגוף. ידיעה זאת אינטואציה. כשאין הסבר ואתה פשוט יודע.
הרבה פעמים אנשים פשוט אומרים "אני לא יודע איך אני יודע".
ידיעה מורגשת בגוף, טרם היא עוברת שלבי סינון וניתוח רציונלי במוח. אם היא עברה ניתוח, משהו הלך לאיבוד והיטשטש בדרך, נוצר ערבוב עם חוויות על סמך עבר בשילוב מחשבות על העתיד (המוח עסוק בעבר ובעתיד) ואז היא הופכת כבר לאמונה, וכך אנחנו בונים סיפור בראש שאין לו קשר למציאות.
בידיעה יש אחדות בין טוב ורע, נכון ולא נכון. גם הטוב וגם הרע לגיטימיים בעייני האדם היודע.
נשים לב איך זה אצל ילדים:
לעולם לא נשמע ילד שעונה "אני רוצה את זה כי אני מאמין ש... (שזה יעשה לי טוב, כי זה צודק ונכון לעשות") או "אני לא רוצה את זה, כי... ( שמעתי ואני מאמין שזה לא רעיון טוב, כי אסור, כי זה לא יפה").
אם תשאלו ילד למה הוא רוצה או לא רוצה משהו, הוא לא ידע מה לענות. הוא פשוט רוצה, או לא רוצה. אין לו איך להסביר למה.
ילדים עד גיל מסויים, לפני שמלמדים אותם לנתח ולתת סיבות לכל דבר, מגיבים אינטואיטיבית ב"כן או לא" מאוד חדים וברורים. כשהם רוצים משהו, הם פשוט אומרים כן. הם יודעים שזה מה שהם רוצים (או לא) וזהו.
ילד יודע שהוא לא צריך להסביר את עצמו למה הוא רוצה את זה. הוא פשוט רוצה. - למה? ככה! לילד אין עדיין סיבות רציונליות להסביר למה ומה הסיבה שהוא רוצה משהו.
אם נשאל ילד למה הוא רוצה משהו, הוא יענה דרך הרגשות שלו, דרך הגוף, מכיוון שעדיין לא יודע לענות בצורה מילולית.
הוא ישדר התלהבות, שמחה, סקרנות. הוא לא יוכל להסביר את זה במילים או דרך ההגיון שמבוגרים כנראה מצפים ממנו. ולחלופין, כשילד לא רוצה משהו הוא יתחיל לבכות, לצעוק, להנהן ולהגיד עשרות פעמים "לא רוצה!!! לא!! לא!!!" - עד שמלמדים אותו להסביר, לפרט, לנמק, מציבים בפניו סיבות הגיוניות שעל פיהן הוא אמור להסביר למה הוא רוצה או לא רוצה משהו.
מצבים כאלו מביאים את הילד בסופו של דבר להתכחש לרצונות ולצרכים שלו, וכך במקום להיות נאמנים לידיעתם הפנימית, הם נאלצים לפעול על סמך מה שההורים מאמינים שהילד צריך לעשות.
אם כך, מה ההבדל בין "אני מאמין שיהיה טוב" לבין "אני יודע שיהיה טוב"?
כשאנו מאמינים במשהו, אנו כל הזמן נמצאים בציפיה שמשהו צריך לקרות אי שם בעתיד, שעכשיו לא טוב, שהטוב יקרה בעתיד, אבל לא עכשיו.
כשאנו יודעים משהו, אז פתאום המשפט "אני יודע שיהיה טוב" נשמע לא הגיוני. "מה שיש זה מה שיש וזה הכי טוב נכון לעכשיו" - נשמע יותר מדוייק.
כאשר מחוברים לידיעה, אנו בנוכחות בהווה, ובהווה אין טוב או רע. יש רק את מה שיש ללא פרשנות למציאות.
המציאות היא מה שיש, ללא קשר לאמונות או לפרשנות שלנו לגביה.
כיצד אמונות משפיעות על הנשימה שלנו?
אנו יכולים להאמין שבסוף יהיה הכל טוב, אך מכיוון שברגע זה, בהווה, אנו לא מסופקים מהמציאות, ומרגישים שלא הכל טוב כרגע, אנחנו בורחים לאמונה ולסיפור הדמיוני-עתידי שיצרנו במוחנו, כדי להדחיק את הרגשות האמיתיים.
כאשר יש ניגודים בין האמונה להרגשה, זה משפיע על הדרך בה אנחנו נושמים. גם אם האמונה חיובית, אך ההרגשה מנוגדת לאמונה, הגוף יתכווץ והנשימה תהיה רדודה ושטחית.
אפשר לנסות ליצור רגש חיובי מלאכותי בעקבות אמונה חיובית ונעימה. זה יכול לעבוד, אך הגוף עדיין ירגיש שזה מלאכותי ותחושת הכיווץ הפנימי עדיין תהיה שם, בצורה עדינה אך נוכחת. בסוף הרגש האותנטי יחזור (הוא לא הלך באמת לשום מקום).
הרגש האמיתי לא נותן מנוח, לא משנה כמה פעמים נגיד לעצמנו שאנו מאמינים שיהיה טוב.
רגש קיים בהווה, ואילו אמונה מייצרת פנטזיה עתידית.
מתי אמונה הופכת לידיעה?
כאשר האמונה וההרגשה מסונכרנים. כאשר אתה מאמין שיהיה טוב, ומרגיש טוב עם מה שאתה מאמין בו, הרי שעכשיו אתה יודע שכבר טוב, ואין צורך באמונה. אתה בידיעה.
לגוף יש את השפה וההגיון שלו. הוא מתכווץ לנוכח הדחקה, ומתרחב לנוכח כנות. הגוף תמיד כנה איתנו. הגוף תמיד בידיעה.
אם אנו רוצים לדעת שאנו מסונכרנים עם האמונה שלנו, קודם נקשיב לגוף. האם הוא מכווץ או רפוי ונינוח? האם הנשימה עמוקה ומחוברת, או שהיא קצרה ורדודה?
האם לאבד אמון באמונה?
כמה פרדוקסלי זה נשמע, האמונה נוצרת כדי שנפסיק להאמין בה בבוא היום, כדי שבסוף היא תתנפץ.
אמונה מייצרת תחושה של מציאות, כל עוד היא קיימת.
מדוע זה כלכך מפחיד לאבד אמונה?
אם לא תהיה יותר אמונה, אז מה ישאר ממני? מי אני אהיה?
אמונות יוצרות את הזהות, את תחושת ה"אני". מי אני ללא האמונות שלי?
אם נפסיק להאמין, העבר והעתיד שלנו יימחקו. זה מפחיד לחשוב מה יקרה, אם לא יהיה לך עבר ועתיד. זוהי תחושה לא מוכרת. ומה שלא מוכר - מפחיד.
מה ישאר? רק ההווה. ובהווה כבר יש הכל.
חיים ללא אמונה הם לא דבר שלילי. להפך.
כאשר אין אמונה, נפתחת הזדמנות להתבונן ולאהוב את מה שיש, ללא שיפוטיות, כמו נקודת התחלה. כמו לידה מחדש.
כמו להתבונן על העולם בעיניים של ילד סקרן שבא לחוות ולהרגיש את החיים.
כיצד ניתן להיעזר בנשימה כדי להעלות למודעות אמונות שאינן רלוונטיות יותר?
לא רק בסשן ריברסינג, אפשר להיעזר בנשימה כדי להרגיש מה מדוייק לנו ומה לא, החל מפעולות בחיי היום יום ועד לרגעים מכריעים ומשמעותיים בחיינו.
אם הוזמנתם למשל לארוע, כי יש מספיק סיבות הגיוניות למה אתם אמורים להיות נוכחים בארוע הזה (חתונה של קרוב משפחה, בר/בת מצווה לקרוב/ת משפחה, פגישה עם אדם מסויים וכ"ו...) אך משהו בתוככם מרגיש מכווץ, התחושה הפנימית משדרת לכל הגוף כמה שלא בא לכם להיות שם - קחו כמה נשימות עמוקות ומחוברות לבטן, תרגישו את התשובה. האם יש תחושה של התרחבות (כן) או כיווץ (לא)?
כך ניתן לזהות אמונה (אני צריך להיות שם, למרות שאני בכלל לא רוצה, אבל אני חייב כי...) או ידיעה (אני ממש רוצה להיות שם, אני יודע שאני רוצה, אין לי איך להסביר למה אני כלכך רוצה!)
דרוש אומץ להיות נאמנים לתחושותו לדעת להגיד לא ולקחת סיכון שיכעסו עליכם ואולי אפילו לקרוע קשרים ולאבד חברים. אין זו באמת אבידה, אלא רווח עצום, וכך נפתחות האפשרויות לארועים והזדמנויות שבאמת מדוייקות לכם.
